<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער מ"ה</h1>
<h2>דף לז.</h2>
דין חזרת המכר מחמת מום שנמצא בו. תדע דעקר המומין שהם חזרה וחוזרין בהם אין אני צריך לפרש אותם בחבור זה לפי שאין סומכין על חזרת החפץ במום שנמצא בו אלא אם הוי מום אצל בני השוק שבאותו מקום דכל מה שהוא מום אצלם ומנהגם להחזיר בו את החפץ מחמת אותו מום, ההוא מום הוא דמתקרי מומא ויחזיר בו את החפץ אבל אם כל דבר שאינו מום אצלם אין חוזרין אותו מחמת מום ואף על פי שהוא פחיתות הרי אנו דנין על מנהג של אותו מקום ולא יחזור מחמת אותו מום. אבל לא אניח מלהזכיר בחבורי זה קצת מהמומים בדרך קצרה כמו שאמרו הראשונים במומי אדם ומומי בהמה לענין כהנים ולגבי בכורות ולגבי קרבנות. אבל צריכים אנו לפרש היאך פירש המוכר ללוקח בשעה שמכר החפץ שאם יש בחפץ מומים ולא הזכיר פירושם או שהזכיר קצת מהם והכניס האחרים תחתיהם שהזכיר סתם פי' בדין זה הגמרא ארבעה עניינים. האחד אם הזכיר המוכר בשעת המכר שיש בה מומים ופי' מקצתם ולא חשש לפרש האחרים. וכגון שהיא פרה ואמר פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא ולא הזכיר אם יש בה מום אחר ואף לא הזכירו בכלל אלא ששתק לאחר שהזכיר אותן שהזכיר יש על הלוקח להחזיר אותה פרה או אותו חפץ כיון שנמצא בו מום אחר, לפי שהמוכר הטעה אותו כדגרסינן [ב"מ פ' ע"א] אר"י המוכר פרה לחברו ואמר לו פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא היה בו מום אחר וסנפו בין המומים הללו הרי זו מקח טעות. הענין השני. היכא שהזכיר המוכר בשעת מכירת החפץ קצת מן המומין ופי' אותם בפי' ושאר המומין הזכיר סתם ולא פירש בפירוש כגון שאמר יש בה מום פלוני ויש בה נמי מום אחר ולא הזכיר איזה הוא כי האי גונא ודאי לא הטעהו המוכר והוי המכר קיים כדגרסי' [שם] מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. הענין השלישי. לא פי' בפי' שום מום אבל אם אמר לו בסתם חפץ זה יש בו מומים אפילו שימצא בו כל מומים שבעולם אין יכול להחזיר והוי המכר קיים כדגרסינן [שם] א"ל רבא לרב אשי היו בו כל המומים הללו מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא אפילו היו בה כל המומים הללו אין זה מקח טעות. הענין הרביעי לא פי' הלוקח בשעת מכירת החפץ לאיזה צורך ירצה אותו חפץ והיו בו מומים ולא הזכירו המוכר והיה אותו חפץ ראוי לשני דברים לענין מי שצריך אותו דבר הא אותו מום אינו מפחיתו ואינו מועיל לו כלום. אבל מי שצריך אותו לאותו דבר אחר התם הוא דקשי ליה אותו מום דכי האי גונא לא יתבטל המכר לפי שיש על המוכר לטעון ולומר לא מכרתיו לך אלא לאותו דבר שאין מפחיתו המום כלום. כגון פרה שהיא ראויה לזביחה וראויה לחרישה שאם לא הזכיר הלוקח לאיזה צורך לקחה ונמצא נגחנית יש על המוכר לומר לטביחה מכרתיה ואין עליו להחזירה באותו מום דגרסינן [ב"ב צ"ב ע"א] אתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך.
ויש לי להזכיר בכלל בקוצר מומי הבהמות. ותדע דכל בעלי חיים שאינן כבני אדם אם נתיבש מקום בבשרה או שנקב או שנסדק הרי זה מום כדגר' [בכורות ל"ז ע"א] נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה נקבה מלא כרשינא או שיבשה. ולענין החוטם גרסינן [שם ל"ט ע"א] חוטמו שנקב ושנסדק ושנפגם וגרסינן בתוספתא נקבו חוטמים זה לתוך זה מבחוץ מום מבפנים אינו מום. ולענין שפה גרסינן [שם] שפתו שנפגמה ושנקבה ושנסדקה ופי' רב פפא תורא ברא דשפתיה (תרגו' שפה יהיה לפיו. תורא יהא מקף) ולענין הזכור נפגם הזובן והערוה של נקבה. ולענין פחיתת הביצים אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת. ולענין תוספת הרגלים או חסור או אם נשתנו מבריאת הרגלים או קצת אבריו שדומים לענין אחר ואינן כעניינם. וגרסינן [שם מ' ע"א] בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש ושרגליו קלוטות כחמור והשחול והכסול איזהו שחול שנשמטה ירכו כסול שאחת מירכותיו גבוה מחברתה. ומפרשינן לענין קלוטות אמר רב פפא לא תימא דעגילן ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אעפ"י שסדיקן. ואמרינן בבריתא איזהו כסול רגלו אחת בתוך הכסל ורגלו אחת על גבי הכסל. ולענין מומי הלחי גרסינן [שם] מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום. ולענין מומי זנב הטלה (גרסינן) והגדי היכא שהן לגדל ולא לזביחה גרסינן [שם ע"ב] ר' חנינא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר או שאין בו שלש חליות הרי זה מום, ופי' רב פפא לא תימא דכריכא וקטינא אלא דכריכא אע"ג דאלימא. ולענין חליות הזנב גרסינן בבריתא [שם] בגדי אחת הרי זה מום שתים אין זה מום בטלה שתים הרי זה מום שלש אינו מום ומפרש בגמרא מתני' רישא בגדי וסיפא בטלה. ולענין שורים גרסינן [שם] זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל תרבות העגלים בזמן שהן מגדילין הן נמתחות ובאיזה ערקוב אמרו בערקוב שבאמצע הירך. ולעולם דרך השורים שיהא בטנם וראשיהם ופרסותיהם גדולות וזנבו ארוך וצריך שיהא בחלוף החמור. ופירשו בגמרא דלענין מקח וממכר צריך שיהא כך דאמר [חולין ס' ע"א] רב יהודה שור כרסתן ופרסתן רב רישיה רבה גנובתיה וחלופיה בחמרא למאי נפקא מינה למקח וממכר. ולענין מומי העין מה שהוא לבן בשחור הרי זה מום ומה שהוא שחור בלבן אינו מום או אם יוצא העין לחוץ כמו שהוא או שנסדקו אישוני העין כגון בבשר שחופה את העין מבחוץ (כגון דוקים שבעין) או המים היורדים ממנו כדגרסינן [בכורות ל"ח ע"א] חריץ של עין שנפגם ושנקב היה בעינו דק ותבלול חלזון נחש ועינב. איזהו תבלול לבן הפוסק את הסירה ונכנס בשחור אבל שחור ונכנס בלבן אינו מום שאין מום בלובן הורי"ד (חורוד) והמים הקבועים. והיכא שהוי עין הבהמה עגול כעין האדם נמי הוי מום, דגרסינן [שם מ' ע"א] מומין אלו מנה ר"ג ביבנה והודו לו חכמים שלשה הוסיפו ואמרו לו חכמים לא שמענו את אלו אלא שגלגל עינו כשל בני אדם ופיו דומה לשל חזיר ושנטל רוב המדבר בלשונו. ב"ד של אחריהם אמרו הרי אלו מומין. והיכא שנראה לבני אדם שאזנו אחת או עינו הוי יותר גדול מן האחר או יותר קטן ואעפ"י שהם שוים במדה אלא לפי ראות העינים הוי נראה חדא הכי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה במראה ולא במדה. וכל זה שפי' בבעל חיים שאינו מבני אדם אבל מוסיף עליהם האדם מומים מרובים כדגרסינן [שם מ"ג ע"א] מומים אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם יתר עליהם האדם הכליון הלפתם והמקבן ושראשו שקוט ושקיפס וכל אלו המומים הן בשנוי הראש אם נשתנה מענינו. כדגרסינן כליון דדמי רישיה לכלבא לפתם דדמי רישיה לגרגלידא דליפתא תאנא ושצוארו עומד באמצע ראשו המקבן אמר רבא בר שילא דדמי רישיה למקבא דנפחא, ושראשו שקוט ושקפס. תנא שקוט מלפניו שקיפס מאחריו כדאמרי אנשי שקיל באפיה. ולענין מומי הצואר כגון שהוא ארוך יותר מדאי ורקיק יותר מדאי או קצר כ"כ שאין הפרש בין הראש לגופו כדגרסינן [שם] ושצוארו ארוך נשמט שקוד דמחבא מחבא ושמוט דאריך ושמיט, ולענין החוטראות הויא נמי מום בין שיש בה עצם בין שאין בה עצם כדגרסינן בעלי החוטראות ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים ואמרינן דאית בה עצם כולי עלמא לא פליגי דפסלא כי פליגי דאין בה עצם. והקרח נמי הוי מום כדגרסינן [שם] הקרח פסול. ולענין מומי גבינים כגון שאין לו כלל גבינים אי נמי שאינן מתוקמות כסדר הוי מום כדגרסינן [שם ע"ב] אין לו גבינים או שאין לו גבין אחד ר' דוסא אומר שגביניו שוכבים ומי שיש לו מום בחוטמו שיורד ממנו מים ועביד טיף טיף אי נמי שחוטמו שוה ואינו בולט כדרך כל בני אדם, כדגרסינן [שם] החרום שחוטמו שקוע חוטמו סולד חוטמו נוטף חוטמו בולס מנין ת"ל חרום ר' יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחד אמרו לו הפלגתה אעפ"י שאינו כוחל שתי עיניו כאחת.
ולענין גבהות מומי העין גרסינן [שם] שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה. אי נמי שהאחת רואה למעלה והאחת רואה למטה כדגרסינן [שם] עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה ורואה את קצר ואת העליה ואי נמי בעין מומי אחריני כדגרסינן עיניו טרוטוטות וצדוניות דומעות דולפות וטורדות, והיכא שנקרחו ריסי עיניו נמי הוי מום כדגרסינן [שם מ"ד ע"א] ושנשרו ריסי עיניו פסול והיכא נמי שיש גדלות בעיניו יותר מבני אדם או קטנות יתר כדגרסינן [שם] עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז פסול וכל היכא שאדם מוצא שני אברים שבאדם כגון שתי הידים ושתי הרגלים וכן השאר דדרך העולם שיהיו שוין אם נשתנה אחד מהן מחברו כגון שהוא גדול מחברו או יותר קטן מחברו כדגרסינן [שם] הזגדוס ואמרינן זגדוס כגון שגבינו אחד שחור ואחד לבן. תנא כל ביני דלא שוו להדדי זגדוס קרו ליה, וכן נמי כל אבר שיש באדם שהוא יותר גדול או יותר קטן לכנגד שהוא הגוף ואינו על ענין הגוף הרי זה מום כדגרסינן [שם] גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו חטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו הרי זה מום והיכא נמי דהוי קטנות באזנים או גדולות יותר מדאי או שהשפתות האחת גדולה מחברתה ונפילת השנים כדגרסינן [שם] הצמם והצמע איזהו צמם שאזניו קטנות, צמע שאזניו דומות לספוג. שפתו התחתונה עודפת על העליונה או העליונה עודפת על התחתונה ושנטלו שניו פסול. והיכא דהויאן שדי האיש שוכבין כשדי האשה או שגדול בטנו יותר מדאי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] דדין שוכבין כשל אשה כריסו צבה טבורו יוצא. והיכא שנתהפך ונופל על פניו כמו שכפאו שד ואף על פי שאין בא עליו אלא לעתים רחוקים או שבא עליו כבדות לילה כשהוא ישן וקורין אותו בלשון כאבוס הרי זה מום כדגרסינן [שם] נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרה באה עליו ואמרינן רוח קצרות מאי ניהו נאלא. והיכא נמי שאבריו נוקשים זה בזה כשהוא מתנדנד ממקום למקום הרי זה מום כדגרסינן [שם] מקיש בקרסוליו ובארכובותיו והיכא נמי שרגליו עשויות בענין שאין ארכובותיו נוקשות הוי מום כדגרסינן [שם מ"ה ע"א] איזהו עקול כל שמקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות. והיכא שעקבו יוצא יותר מדאי או ששוקו ממוצע ברגלו עקיבו יוצא לאחוריו. אמר ר' אלעזר ששוקו עומד באמצע רגלו. לענין מומי פרסותיו גרסי' [שם] ושפרסתו רחבה כשל אווז ואמר רב פפא לא תימא דטריפא ולא סדיקא אלא כיון דטריפא אע"ג דסדיקא. ולענין מומי אצבעות גרסינן [שם] אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות. ולענין יתרות האברים גרסינן [שם] יתר ברגליו ובידיו ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. וכמו כן אם יש בו אדמומית יותר מדאי או לובן יותר מדאי, או שחרורית יותר מדאי או אורך או קוצר יותר מדאי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] הכושי והגיחור והלווקן והקפח והננס ומפרשינן הכושי אוכמא גיחור סומקא כדאמרי אינשי סומקא גחייא לווקן חיוורא. קפח תני רב זביד (גבח) [גבוה] באריכא שומטא סניא. ומה שמתבטל מן האדם כגון הריח והגשוש והשמיעה והדומה לאלו או השבירה או הטפשות והדומה לאלו אין צריך לפרש דאין לו מום גדול מזה. ואעפ"י שחשבתי כל אלו הנזכרים אעפ"כ אין לנו לסמוך ולדון עליהם בדין אלא על אותן מומים הנהוגי' באותו מקום שהן נחזרים מחמת אותו מום וכן כמנהג כל מקום ומקום. וכמו כן אנו דנים בין במכירת פירות בין במכירת בגדים בין במכירת כל סחורה שבעולם אין אנו דנים עליה לחזור במום אלא כמנהג אותו מקום שהיה הסחורה עמו. והיכא שמכר לו עבד ונמצא גנב [ב"ב צ"ב ע"ב] או קוביוסטוס הגיעו אבל אם נמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. והיכא שאדם מוכר לחברו דבר שהוא אסור לאכילה יש למוכר להחזיר דמים ללוקח ואעפ"י שהוא נאכל אותו דבר האסור ואם הוא אותו הדבר האסור קיים או כלו או מקצתו יש על הלוקח להחזירו למוכר בעינו אא"כ הוא אסורי הנאה שאינו יכול ליהנות בו כלל דהתם אין על הלוקח להחזירו ועל כל פנים בעולם בין שיהא הדבר מאסורי הנאה בין שאינו מאסורי הנאה יש על המוכר להחזיר הדמים. והיכא שהלוקח מכר אותו דבר האסור לגוי יש לו לחשבו למוכר כמה שנטל מן הדמים מאותו גוי והשאר יחזיר לו המוכר כדגרסינן [בכורות ל"ז ע"ב] השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יחזירו לו את הבשר וינכה להם מהדמים מכרוהו לגוים או שהטילוהו לכלבים ישלמו לו בשר טריפה.
<h2>דף מ.</h2>
דין חזרת המכר מחמת מום שנמצא בו. תדע דעקר המומין שהם חזרה וחוזרין בהם אין אני צריך לפרש אותם בחבור זה לפי שאין סומכין על חזרת החפץ במום שנמצא בו אלא אם הוי מום אצל בני השוק שבאותו מקום דכל מה שהוא מום אצלם ומנהגם להחזיר בו את החפץ מחמת אותו מום, ההוא מום הוא דמתקרי מומא ויחזיר בו את החפץ אבל אם כל דבר שאינו מום אצלם אין חוזרין אותו מחמת מום ואף על פי שהוא פחיתות הרי אנו דנין על מנהג של אותו מקום ולא יחזור מחמת אותו מום. אבל לא אניח מלהזכיר בחבורי זה קצת מהמומים בדרך קצרה כמו שאמרו הראשונים במומי אדם ומומי בהמה לענין כהנים ולגבי בכורות ולגבי קרבנות. אבל צריכים אנו לפרש היאך פירש המוכר ללוקח בשעה שמכר החפץ שאם יש בחפץ מומים ולא הזכיר פירושם או שהזכיר קצת מהם והכניס האחרים תחתיהם שהזכיר סתם פי' בדין זה הגמרא ארבעה עניינים. האחד אם הזכיר המוכר בשעת המכר שיש בה מומים ופי' מקצתם ולא חשש לפרש האחרים. וכגון שהיא פרה ואמר פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא ולא הזכיר אם יש בה מום אחר ואף לא הזכירו בכלל אלא ששתק לאחר שהזכיר אותן שהזכיר יש על הלוקח להחזיר אותה פרה או אותו חפץ כיון שנמצא בו מום אחר, לפי שהמוכר הטעה אותו כדגרסינן [ב"מ פ' ע"א] אר"י המוכר פרה לחברו ואמר לו פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא היה בו מום אחר וסנפו בין המומים הללו הרי זו מקח טעות. הענין השני. היכא שהזכיר המוכר בשעת מכירת החפץ קצת מן המומין ופי' אותם בפי' ושאר המומין הזכיר סתם ולא פירש בפירוש כגון שאמר יש בה מום פלוני ויש בה נמי מום אחר ולא הזכיר איזה הוא כי האי גונא ודאי לא הטעהו המוכר והוי המכר קיים כדגרסי' [שם] מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. הענין השלישי. לא פי' בפי' שום מום אבל אם אמר לו בסתם חפץ זה יש בו מומים אפילו שימצא בו כל מומים שבעולם אין יכול להחזיר והוי המכר קיים כדגרסינן [שם] א"ל רבא לרב אשי היו בו כל המומים הללו מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא אפילו היו בה כל המומים הללו אין זה מקח טעות. הענין הרביעי לא פי' הלוקח בשעת מכירת החפץ לאיזה צורך ירצה אותו חפץ והיו בו מומים ולא הזכירו המוכר והיה אותו חפץ ראוי לשני דברים לענין מי שצריך אותו דבר הא אותו מום אינו מפחיתו ואינו מועיל לו כלום. אבל מי שצריך אותו לאותו דבר אחר התם הוא דקשי ליה אותו מום דכי האי גונא לא יתבטל המכר לפי שיש על המוכר לטעון ולומר לא מכרתיו לך אלא לאותו דבר שאין מפחיתו המום כלום. כגון פרה שהיא ראויה לזביחה וראויה לחרישה שאם לא הזכיר הלוקח לאיזה צורך לקחה ונמצא נגחנית יש על המוכר לומר לטביחה מכרתיה ואין עליו להחזירה באותו מום דגרסינן [ב"ב צ"ב ע"א] אתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך.
ויש לי להזכיר בכלל בקוצר מומי הבהמות. ותדע דכל בעלי חיים שאינן כבני אדם אם נתיבש מקום בבשרה או שנקב או שנסדק הרי זה מום כדגר' [בכורות ל"ז ע"א] נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה נקבה מלא כרשינא או שיבשה. ולענין החוטם גרסינן [שם ל"ט ע"א] חוטמו שנקב ושנסדק ושנפגם וגרסינן בתוספתא נקבו חוטמים זה לתוך זה מבחוץ מום מבפנים אינו מום. ולענין שפה גרסינן [שם] שפתו שנפגמה ושנקבה ושנסדקה ופי' רב פפא תורא ברא דשפתיה (תרגו' שפה יהיה לפיו. תורא יהא מקף) ולענין הזכור נפגם הזובן והערוה של נקבה. ולענין פחיתת הביצים אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת. ולענין תוספת הרגלים או חסור או אם נשתנו מבריאת הרגלים או קצת אבריו שדומים לענין אחר ואינן כעניינם. וגרסינן [שם מ' ע"א] בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש ושרגליו קלוטות כחמור והשחול והכסול איזהו שחול שנשמטה ירכו כסול שאחת מירכותיו גבוה מחברתה. ומפרשינן לענין קלוטות אמר רב פפא לא תימא דעגילן ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אעפ"י שסדיקן. ואמרינן בבריתא איזהו כסול רגלו אחת בתוך הכסל ורגלו אחת על גבי הכסל. ולענין מומי הלחי גרסינן [שם] מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום. ולענין מומי זנב הטלה (גרסינן) והגדי היכא שהן לגדל ולא לזביחה גרסינן [שם ע"ב] ר' חנינא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר או שאין בו שלש חליות הרי זה מום, ופי' רב פפא לא תימא דכריכא וקטינא אלא דכריכא אע"ג דאלימא. ולענין חליות הזנב גרסינן בבריתא [שם] בגדי אחת הרי זה מום שתים אין זה מום בטלה שתים הרי זה מום שלש אינו מום ומפרש בגמרא מתני' רישא בגדי וסיפא בטלה. ולענין שורים גרסינן [שם] זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל תרבות העגלים בזמן שהן מגדילין הן נמתחות ובאיזה ערקוב אמרו בערקוב שבאמצע הירך. ולעולם דרך השורים שיהא בטנם וראשיהם ופרסותיהם גדולות וזנבו ארוך וצריך שיהא בחלוף החמור. ופירשו בגמרא דלענין מקח וממכר צריך שיהא כך דאמר [חולין ס' ע"א] רב יהודה שור כרסתן ופרסתן רב רישיה רבה גנובתיה וחלופיה בחמרא למאי נפקא מינה למקח וממכר. ולענין מומי העין מה שהוא לבן בשחור הרי זה מום ומה שהוא שחור בלבן אינו מום או אם יוצא העין לחוץ כמו שהוא או שנסדקו אישוני העין כגון בבשר שחופה את העין מבחוץ (כגון דוקים שבעין) או המים היורדים ממנו כדגרסינן [בכורות ל"ח ע"א] חריץ של עין שנפגם ושנקב היה בעינו דק ותבלול חלזון נחש ועינב. איזהו תבלול לבן הפוסק את הסירה ונכנס בשחור אבל שחור ונכנס בלבן אינו מום שאין מום בלובן הורי"ד (חורוד) והמים הקבועים. והיכא שהוי עין הבהמה עגול כעין האדם נמי הוי מום, דגרסינן [שם מ' ע"א] מומין אלו מנה ר"ג ביבנה והודו לו חכמים שלשה הוסיפו ואמרו לו חכמים לא שמענו את אלו אלא שגלגל עינו כשל בני אדם ופיו דומה לשל חזיר ושנטל רוב המדבר בלשונו. ב"ד של אחריהם אמרו הרי אלו מומין. והיכא שנראה לבני אדם שאזנו אחת או עינו הוי יותר גדול מן האחר או יותר קטן ואעפ"י שהם שוים במדה אלא לפי ראות העינים הוי נראה חדא הכי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה במראה ולא במדה. וכל זה שפי' בבעל חיים שאינו מבני אדם אבל מוסיף עליהם האדם מומים מרובים כדגרסינן [שם מ"ג ע"א] מומים אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם יתר עליהם האדם הכליון הלפתם והמקבן ושראשו שקוט ושקיפס וכל אלו המומים הן בשנוי הראש אם נשתנה מענינו. כדגרסינן כליון דדמי רישיה לכלבא לפתם דדמי רישיה לגרגלידא דליפתא תאנא ושצוארו עומד באמצע ראשו המקבן אמר רבא בר שילא דדמי רישיה למקבא דנפחא, ושראשו שקוט ושקפס. תנא שקוט מלפניו שקיפס מאחריו כדאמרי אנשי שקיל באפיה. ולענין מומי הצואר כגון שהוא ארוך יותר מדאי ורקיק יותר מדאי או קצר כ"כ שאין הפרש בין הראש לגופו כדגרסינן [שם] ושצוארו ארוך נשמט שקוד דמחבא מחבא ושמוט דאריך ושמיט, ולענין החוטראות הויא נמי מום בין שיש בה עצם בין שאין בה עצם כדגרסינן בעלי החוטראות ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים ואמרינן דאית בה עצם כולי עלמא לא פליגי דפסלא כי פליגי דאין בה עצם. והקרח נמי הוי מום כדגרסינן [שם] הקרח פסול. ולענין מומי גבינים כגון שאין לו כלל גבינים אי נמי שאינן מתוקמות כסדר הוי מום כדגרסינן [שם ע"ב] אין לו גבינים או שאין לו גבין אחד ר' דוסא אומר שגביניו שוכבים ומי שיש לו מום בחוטמו שיורד ממנו מים ועביד טיף טיף אי נמי שחוטמו שוה ואינו בולט כדרך כל בני אדם, כדגרסינן [שם] החרום שחוטמו שקוע חוטמו סולד חוטמו נוטף חוטמו בולס מנין ת"ל חרום ר' יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחד אמרו לו הפלגתה אעפ"י שאינו כוחל שתי עיניו כאחת.
ולענין גבהות מומי העין גרסינן [שם] שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה. אי נמי שהאחת רואה למעלה והאחת רואה למטה כדגרסינן [שם] עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה ורואה את קצר ואת העליה ואי נמי בעין מומי אחריני כדגרסינן עיניו טרוטוטות וצדוניות דומעות דולפות וטורדות, והיכא שנקרחו ריסי עיניו נמי הוי מום כדגרסינן [שם מ"ד ע"א] ושנשרו ריסי עיניו פסול והיכא נמי שיש גדלות בעיניו יותר מבני אדם או קטנות יתר כדגרסינן [שם] עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז פסול וכל היכא שאדם מוצא שני אברים שבאדם כגון שתי הידים ושתי הרגלים וכן השאר דדרך העולם שיהיו שוין אם נשתנה אחד מהן מחברו כגון שהוא גדול מחברו או יותר קטן מחברו כדגרסינן [שם] הזגדוס ואמרינן זגדוס כגון שגבינו אחד שחור ואחד לבן. תנא כל ביני דלא שוו להדדי זגדוס קרו ליה, וכן נמי כל אבר שיש באדם שהוא יותר גדול או יותר קטן לכנגד שהוא הגוף ואינו על ענין הגוף הרי זה מום כדגרסינן [שם] גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו חטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו הרי זה מום והיכא נמי דהוי קטנות באזנים או גדולות יותר מדאי או שהשפתות האחת גדולה מחברתה ונפילת השנים כדגרסינן [שם] הצמם והצמע איזהו צמם שאזניו קטנות, צמע שאזניו דומות לספוג. שפתו התחתונה עודפת על העליונה או העליונה עודפת על התחתונה ושנטלו שניו פסול. והיכא דהויאן שדי האיש שוכבין כשדי האשה או שגדול בטנו יותר מדאי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] דדין שוכבין כשל אשה כריסו צבה טבורו יוצא. והיכא שנתהפך ונופל על פניו כמו שכפאו שד ואף על פי שאין בא עליו אלא לעתים רחוקים או שבא עליו כבדות לילה כשהוא ישן וקורין אותו בלשון כאבוס הרי זה מום כדגרסינן [שם] נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרה באה עליו ואמרינן רוח קצרות מאי ניהו נאלא. והיכא נמי שאבריו נוקשים זה בזה כשהוא מתנדנד ממקום למקום הרי זה מום כדגרסינן [שם] מקיש בקרסוליו ובארכובותיו והיכא נמי שרגליו עשויות בענין שאין ארכובותיו נוקשות הוי מום כדגרסינן [שם מ"ה ע"א] איזהו עקול כל שמקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות. והיכא שעקבו יוצא יותר מדאי או ששוקו ממוצע ברגלו עקיבו יוצא לאחוריו. אמר ר' אלעזר ששוקו עומד באמצע רגלו. לענין מומי פרסותיו גרסי' [שם] ושפרסתו רחבה כשל אווז ואמר רב פפא לא תימא דטריפא ולא סדיקא אלא כיון דטריפא אע"ג דסדיקא. ולענין מומי אצבעות גרסינן [שם] אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות. ולענין יתרות האברים גרסינן [שם] יתר ברגליו ובידיו ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. וכמו כן אם יש בו אדמומית יותר מדאי או לובן יותר מדאי, או שחרורית יותר מדאי או אורך או קוצר יותר מדאי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] הכושי והגיחור והלווקן והקפח והננס ומפרשינן הכושי אוכמא גיחור סומקא כדאמרי אינשי סומקא גחייא לווקן חיוורא. קפח תני רב זביד (גבח) [גבוה] באריכא שומטא סניא. ומה שמתבטל מן האדם כגון הריח והגשוש והשמיעה והדומה לאלו או השבירה או הטפשות והדומה לאלו אין צריך לפרש דאין לו מום גדול מזה. ואעפ"י שחשבתי כל אלו הנזכרים אעפ"כ אין לנו לסמוך ולדון עליהם בדין אלא על אותן מומים הנהוגי' באותו מקום שהן נחזרים מחמת אותו מום וכן כמנהג כל מקום ומקום. וכמו כן אנו דנים בין במכירת פירות בין במכירת בגדים בין במכירת כל סחורה שבעולם אין אנו דנים עליה לחזור במום אלא כמנהג אותו מקום שהיה הסחורה עמו. והיכא שמכר לו עבד ונמצא גנב [ב"ב צ"ב ע"ב] או קוביוסטוס הגיעו אבל אם נמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. והיכא שאדם מוכר לחברו דבר שהוא אסור לאכילה יש למוכר להחזיר דמים ללוקח ואעפ"י שהוא נאכל אותו דבר האסור ואם הוא אותו הדבר האסור קיים או כלו או מקצתו יש על הלוקח להחזירו למוכר בעינו אא"כ הוא אסורי הנאה שאינו יכול ליהנות בו כלל דהתם אין על הלוקח להחזירו ועל כל פנים בעולם בין שיהא הדבר מאסורי הנאה בין שאינו מאסורי הנאה יש על המוכר להחזיר הדמים. והיכא שהלוקח מכר אותו דבר האסור לגוי יש לו לחשבו למוכר כמה שנטל מן הדמים מאותו גוי והשאר יחזיר לו המוכר כדגרסינן [בכורות ל"ז ע"ב] השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יחזירו לו את הבשר וינכה להם מהדמים מכרוהו לגוים או שהטילוהו לכלבים ישלמו לו בשר טריפה.
<h2>דף מג.</h2>
דין חזרת המכר מחמת מום שנמצא בו. תדע דעקר המומין שהם חזרה וחוזרין בהם אין אני צריך לפרש אותם בחבור זה לפי שאין סומכין על חזרת החפץ במום שנמצא בו אלא אם הוי מום אצל בני השוק שבאותו מקום דכל מה שהוא מום אצלם ומנהגם להחזיר בו את החפץ מחמת אותו מום, ההוא מום הוא דמתקרי מומא ויחזיר בו את החפץ אבל אם כל דבר שאינו מום אצלם אין חוזרין אותו מחמת מום ואף על פי שהוא פחיתות הרי אנו דנין על מנהג של אותו מקום ולא יחזור מחמת אותו מום. אבל לא אניח מלהזכיר בחבורי זה קצת מהמומים בדרך קצרה כמו שאמרו הראשונים במומי אדם ומומי בהמה לענין כהנים ולגבי בכורות ולגבי קרבנות. אבל צריכים אנו לפרש היאך פירש המוכר ללוקח בשעה שמכר החפץ שאם יש בחפץ מומים ולא הזכיר פירושם או שהזכיר קצת מהם והכניס האחרים תחתיהם שהזכיר סתם פי' בדין זה הגמרא ארבעה עניינים. האחד אם הזכיר המוכר בשעת המכר שיש בה מומים ופי' מקצתם ולא חשש לפרש האחרים. וכגון שהיא פרה ואמר פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא ולא הזכיר אם יש בה מום אחר ואף לא הזכירו בכלל אלא ששתק לאחר שהזכיר אותן שהזכיר יש על הלוקח להחזיר אותה פרה או אותו חפץ כיון שנמצא בו מום אחר, לפי שהמוכר הטעה אותו כדגרסינן [ב"מ פ' ע"א] אר"י המוכר פרה לחברו ואמר לו פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא היה בו מום אחר וסנפו בין המומים הללו הרי זו מקח טעות. הענין השני. היכא שהזכיר המוכר בשעת מכירת החפץ קצת מן המומין ופי' אותם בפי' ושאר המומין הזכיר סתם ולא פירש בפירוש כגון שאמר יש בה מום פלוני ויש בה נמי מום אחר ולא הזכיר איזה הוא כי האי גונא ודאי לא הטעהו המוכר והוי המכר קיים כדגרסי' [שם] מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. הענין השלישי. לא פי' בפי' שום מום אבל אם אמר לו בסתם חפץ זה יש בו מומים אפילו שימצא בו כל מומים שבעולם אין יכול להחזיר והוי המכר קיים כדגרסינן [שם] א"ל רבא לרב אשי היו בו כל המומים הללו מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא אפילו היו בה כל המומים הללו אין זה מקח טעות. הענין הרביעי לא פי' הלוקח בשעת מכירת החפץ לאיזה צורך ירצה אותו חפץ והיו בו מומים ולא הזכירו המוכר והיה אותו חפץ ראוי לשני דברים לענין מי שצריך אותו דבר הא אותו מום אינו מפחיתו ואינו מועיל לו כלום. אבל מי שצריך אותו לאותו דבר אחר התם הוא דקשי ליה אותו מום דכי האי גונא לא יתבטל המכר לפי שיש על המוכר לטעון ולומר לא מכרתיו לך אלא לאותו דבר שאין מפחיתו המום כלום. כגון פרה שהיא ראויה לזביחה וראויה לחרישה שאם לא הזכיר הלוקח לאיזה צורך לקחה ונמצא נגחנית יש על המוכר לומר לטביחה מכרתיה ואין עליו להחזירה באותו מום דגרסינן [ב"ב צ"ב ע"א] אתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך.
ויש לי להזכיר בכלל בקוצר מומי הבהמות. ותדע דכל בעלי חיים שאינן כבני אדם אם נתיבש מקום בבשרה או שנקב או שנסדק הרי זה מום כדגר' [בכורות ל"ז ע"א] נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה נקבה מלא כרשינא או שיבשה. ולענין החוטם גרסינן [שם ל"ט ע"א] חוטמו שנקב ושנסדק ושנפגם וגרסינן בתוספתא נקבו חוטמים זה לתוך זה מבחוץ מום מבפנים אינו מום. ולענין שפה גרסינן [שם] שפתו שנפגמה ושנקבה ושנסדקה ופי' רב פפא תורא ברא דשפתיה (תרגו' שפה יהיה לפיו. תורא יהא מקף) ולענין הזכור נפגם הזובן והערוה של נקבה. ולענין פחיתת הביצים אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת. ולענין תוספת הרגלים או חסור או אם נשתנו מבריאת הרגלים או קצת אבריו שדומים לענין אחר ואינן כעניינם. וגרסינן [שם מ' ע"א] בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש ושרגליו קלוטות כחמור והשחול והכסול איזהו שחול שנשמטה ירכו כסול שאחת מירכותיו גבוה מחברתה. ומפרשינן לענין קלוטות אמר רב פפא לא תימא דעגילן ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אעפ"י שסדיקן. ואמרינן בבריתא איזהו כסול רגלו אחת בתוך הכסל ורגלו אחת על גבי הכסל. ולענין מומי הלחי גרסינן [שם] מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום. ולענין מומי זנב הטלה (גרסינן) והגדי היכא שהן לגדל ולא לזביחה גרסינן [שם ע"ב] ר' חנינא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר או שאין בו שלש חליות הרי זה מום, ופי' רב פפא לא תימא דכריכא וקטינא אלא דכריכא אע"ג דאלימא. ולענין חליות הזנב גרסינן בבריתא [שם] בגדי אחת הרי זה מום שתים אין זה מום בטלה שתים הרי זה מום שלש אינו מום ומפרש בגמרא מתני' רישא בגדי וסיפא בטלה. ולענין שורים גרסינן [שם] זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל תרבות העגלים בזמן שהן מגדילין הן נמתחות ובאיזה ערקוב אמרו בערקוב שבאמצע הירך. ולעולם דרך השורים שיהא בטנם וראשיהם ופרסותיהם גדולות וזנבו ארוך וצריך שיהא בחלוף החמור. ופירשו בגמרא דלענין מקח וממכר צריך שיהא כך דאמר [חולין ס' ע"א] רב יהודה שור כרסתן ופרסתן רב רישיה רבה גנובתיה וחלופיה בחמרא למאי נפקא מינה למקח וממכר. ולענין מומי העין מה שהוא לבן בשחור הרי זה מום ומה שהוא שחור בלבן אינו מום או אם יוצא העין לחוץ כמו שהוא או שנסדקו אישוני העין כגון בבשר שחופה את העין מבחוץ (כגון דוקים שבעין) או המים היורדים ממנו כדגרסינן [בכורות ל"ח ע"א] חריץ של עין שנפגם ושנקב היה בעינו דק ותבלול חלזון נחש ועינב. איזהו תבלול לבן הפוסק את הסירה ונכנס בשחור אבל שחור ונכנס בלבן אינו מום שאין מום בלובן הורי"ד (חורוד) והמים הקבועים. והיכא שהוי עין הבהמה עגול כעין האדם נמי הוי מום, דגרסינן [שם מ' ע"א] מומין אלו מנה ר"ג ביבנה והודו לו חכמים שלשה הוסיפו ואמרו לו חכמים לא שמענו את אלו אלא שגלגל עינו כשל בני אדם ופיו דומה לשל חזיר ושנטל רוב המדבר בלשונו. ב"ד של אחריהם אמרו הרי אלו מומין. והיכא שנראה לבני אדם שאזנו אחת או עינו הוי יותר גדול מן האחר או יותר קטן ואעפ"י שהם שוים במדה אלא לפי ראות העינים הוי נראה חדא הכי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה במראה ולא במדה. וכל זה שפי' בבעל חיים שאינו מבני אדם אבל מוסיף עליהם האדם מומים מרובים כדגרסינן [שם מ"ג ע"א] מומים אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם יתר עליהם האדם הכליון הלפתם והמקבן ושראשו שקוט ושקיפס וכל אלו המומים הן בשנוי הראש אם נשתנה מענינו. כדגרסינן כליון דדמי רישיה לכלבא לפתם דדמי רישיה לגרגלידא דליפתא תאנא ושצוארו עומד באמצע ראשו המקבן אמר רבא בר שילא דדמי רישיה למקבא דנפחא, ושראשו שקוט ושקפס. תנא שקוט מלפניו שקיפס מאחריו כדאמרי אנשי שקיל באפיה. ולענין מומי הצואר כגון שהוא ארוך יותר מדאי ורקיק יותר מדאי או קצר כ"כ שאין הפרש בין הראש לגופו כדגרסינן [שם] ושצוארו ארוך נשמט שקוד דמחבא מחבא ושמוט דאריך ושמיט, ולענין החוטראות הויא נמי מום בין שיש בה עצם בין שאין בה עצם כדגרסינן בעלי החוטראות ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים ואמרינן דאית בה עצם כולי עלמא לא פליגי דפסלא כי פליגי דאין בה עצם. והקרח נמי הוי מום כדגרסינן [שם] הקרח פסול. ולענין מומי גבינים כגון שאין לו כלל גבינים אי נמי שאינן מתוקמות כסדר הוי מום כדגרסינן [שם ע"ב] אין לו גבינים או שאין לו גבין אחד ר' דוסא אומר שגביניו שוכבים ומי שיש לו מום בחוטמו שיורד ממנו מים ועביד טיף טיף אי נמי שחוטמו שוה ואינו בולט כדרך כל בני אדם, כדגרסינן [שם] החרום שחוטמו שקוע חוטמו סולד חוטמו נוטף חוטמו בולס מנין ת"ל חרום ר' יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחד אמרו לו הפלגתה אעפ"י שאינו כוחל שתי עיניו כאחת.
ולענין גבהות מומי העין גרסינן [שם] שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה. אי נמי שהאחת רואה למעלה והאחת רואה למטה כדגרסינן [שם] עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה ורואה את קצר ואת העליה ואי נמי בעין מומי אחריני כדגרסינן עיניו טרוטוטות וצדוניות דומעות דולפות וטורדות, והיכא שנקרחו ריסי עיניו נמי הוי מום כדגרסינן [שם מ"ד ע"א] ושנשרו ריסי עיניו פסול והיכא נמי שיש גדלות בעיניו יותר מבני אדם או קטנות יתר כדגרסינן [שם] עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז פסול וכל היכא שאדם מוצא שני אברים שבאדם כגון שתי הידים ושתי הרגלים וכן השאר דדרך העולם שיהיו שוין אם נשתנה אחד מהן מחברו כגון שהוא גדול מחברו או יותר קטן מחברו כדגרסינן [שם] הזגדוס ואמרינן זגדוס כגון שגבינו אחד שחור ואחד לבן. תנא כל ביני דלא שוו להדדי זגדוס קרו ליה, וכן נמי כל אבר שיש באדם שהוא יותר גדול או יותר קטן לכנגד שהוא הגוף ואינו על ענין הגוף הרי זה מום כדגרסינן [שם] גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו חטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו הרי זה מום והיכא נמי דהוי קטנות באזנים או גדולות יותר מדאי או שהשפתות האחת גדולה מחברתה ונפילת השנים כדגרסינן [שם] הצמם והצמע איזהו צמם שאזניו קטנות, צמע שאזניו דומות לספוג. שפתו התחתונה עודפת על העליונה או העליונה עודפת על התחתונה ושנטלו שניו פסול. והיכא דהויאן שדי האיש שוכבין כשדי האשה או שגדול בטנו יותר מדאי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] דדין שוכבין כשל אשה כריסו צבה טבורו יוצא. והיכא שנתהפך ונופל על פניו כמו שכפאו שד ואף על פי שאין בא עליו אלא לעתים רחוקים או שבא עליו כבדות לילה כשהוא ישן וקורין אותו בלשון כאבוס הרי זה מום כדגרסינן [שם] נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרה באה עליו ואמרינן רוח קצרות מאי ניהו נאלא. והיכא נמי שאבריו נוקשים זה בזה כשהוא מתנדנד ממקום למקום הרי זה מום כדגרסינן [שם] מקיש בקרסוליו ובארכובותיו והיכא נמי שרגליו עשויות בענין שאין ארכובותיו נוקשות הוי מום כדגרסינן [שם מ"ה ע"א] איזהו עקול כל שמקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות. והיכא שעקבו יוצא יותר מדאי או ששוקו ממוצע ברגלו עקיבו יוצא לאחוריו. אמר ר' אלעזר ששוקו עומד באמצע רגלו. לענין מומי פרסותיו גרסי' [שם] ושפרסתו רחבה כשל אווז ואמר רב פפא לא תימא דטריפא ולא סדיקא אלא כיון דטריפא אע"ג דסדיקא. ולענין מומי אצבעות גרסינן [שם] אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות. ולענין יתרות האברים גרסינן [שם] יתר ברגליו ובידיו ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. וכמו כן אם יש בו אדמומית יותר מדאי או לובן יותר מדאי, או שחרורית יותר מדאי או אורך או קוצר יותר מדאי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] הכושי והגיחור והלווקן והקפח והננס ומפרשינן הכושי אוכמא גיחור סומקא כדאמרי אינשי סומקא גחייא לווקן חיוורא. קפח תני רב זביד (גבח) [גבוה] באריכא שומטא סניא. ומה שמתבטל מן האדם כגון הריח והגשוש והשמיעה והדומה לאלו או השבירה או הטפשות והדומה לאלו אין צריך לפרש דאין לו מום גדול מזה. ואעפ"י שחשבתי כל אלו הנזכרים אעפ"כ אין לנו לסמוך ולדון עליהם בדין אלא על אותן מומים הנהוגי' באותו מקום שהן נחזרים מחמת אותו מום וכן כמנהג כל מקום ומקום. וכמו כן אנו דנים בין במכירת פירות בין במכירת בגדים בין במכירת כל סחורה שבעולם אין אנו דנים עליה לחזור במום אלא כמנהג אותו מקום שהיה הסחורה עמו. והיכא שמכר לו עבד ונמצא גנב [ב"ב צ"ב ע"ב] או קוביוסטוס הגיעו אבל אם נמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. והיכא שאדם מוכר לחברו דבר שהוא אסור לאכילה יש למוכר להחזיר דמים ללוקח ואעפ"י שהוא נאכל אותו דבר האסור ואם הוא אותו הדבר האסור קיים או כלו או מקצתו יש על הלוקח להחזירו למוכר בעינו אא"כ הוא אסורי הנאה שאינו יכול ליהנות בו כלל דהתם אין על הלוקח להחזירו ועל כל פנים בעולם בין שיהא הדבר מאסורי הנאה בין שאינו מאסורי הנאה יש על המוכר להחזיר הדמים. והיכא שהלוקח מכר אותו דבר האסור לגוי יש לו לחשבו למוכר כמה שנטל מן הדמים מאותו גוי והשאר יחזיר לו המוכר כדגרסינן [בכורות ל"ז ע"ב] השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יחזירו לו את הבשר וינכה להם מהדמים מכרוהו לגוים או שהטילוהו לכלבים ישלמו לו בשר טריפה.
<h2>דף מה.</h2>
דין חזרת המכר מחמת מום שנמצא בו. תדע דעקר המומין שהם חזרה וחוזרין בהם אין אני צריך לפרש אותם בחבור זה לפי שאין סומכין על חזרת החפץ במום שנמצא בו אלא אם הוי מום אצל בני השוק שבאותו מקום דכל מה שהוא מום אצלם ומנהגם להחזיר בו את החפץ מחמת אותו מום, ההוא מום הוא דמתקרי מומא ויחזיר בו את החפץ אבל אם כל דבר שאינו מום אצלם אין חוזרין אותו מחמת מום ואף על פי שהוא פחיתות הרי אנו דנין על מנהג של אותו מקום ולא יחזור מחמת אותו מום. אבל לא אניח מלהזכיר בחבורי זה קצת מהמומים בדרך קצרה כמו שאמרו הראשונים במומי אדם ומומי בהמה לענין כהנים ולגבי בכורות ולגבי קרבנות. אבל צריכים אנו לפרש היאך פירש המוכר ללוקח בשעה שמכר החפץ שאם יש בחפץ מומים ולא הזכיר פירושם או שהזכיר קצת מהם והכניס האחרים תחתיהם שהזכיר סתם פי' בדין זה הגמרא ארבעה עניינים. האחד אם הזכיר המוכר בשעת המכר שיש בה מומים ופי' מקצתם ולא חשש לפרש האחרים. וכגון שהיא פרה ואמר פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא ולא הזכיר אם יש בה מום אחר ואף לא הזכירו בכלל אלא ששתק לאחר שהזכיר אותן שהזכיר יש על הלוקח להחזיר אותה פרה או אותו חפץ כיון שנמצא בו מום אחר, לפי שהמוכר הטעה אותו כדגרסינן [ב"מ פ' ע"א] אר"י המוכר פרה לחברו ואמר לו פרה זו נגחנית היא נשכנית היא בעטנית היא רבצנית היא היה בו מום אחר וסנפו בין המומים הללו הרי זו מקח טעות. הענין השני. היכא שהזכיר המוכר בשעת מכירת החפץ קצת מן המומין ופי' אותם בפי' ושאר המומין הזכיר סתם ולא פירש בפירוש כגון שאמר יש בה מום פלוני ויש בה נמי מום אחר ולא הזכיר איזה הוא כי האי גונא ודאי לא הטעהו המוכר והוי המכר קיים כדגרסי' [שם] מום זה ומום אחר אין זה מקח טעות. הענין השלישי. לא פי' בפי' שום מום אבל אם אמר לו בסתם חפץ זה יש בו מומים אפילו שימצא בו כל מומים שבעולם אין יכול להחזיר והוי המכר קיים כדגרסינן [שם] א"ל רבא לרב אשי היו בו כל המומים הללו מהו א"ל רב מרדכי לרב אשי הכי אמרינן משמיה דרבא אפילו היו בה כל המומים הללו אין זה מקח טעות. הענין הרביעי לא פי' הלוקח בשעת מכירת החפץ לאיזה צורך ירצה אותו חפץ והיו בו מומים ולא הזכירו המוכר והיה אותו חפץ ראוי לשני דברים לענין מי שצריך אותו דבר הא אותו מום אינו מפחיתו ואינו מועיל לו כלום. אבל מי שצריך אותו לאותו דבר אחר התם הוא דקשי ליה אותו מום דכי האי גונא לא יתבטל המכר לפי שיש על המוכר לטעון ולומר לא מכרתיו לך אלא לאותו דבר שאין מפחיתו המום כלום. כגון פרה שהיא ראויה לזביחה וראויה לחרישה שאם לא הזכיר הלוקח לאיזה צורך לקחה ונמצא נגחנית יש על המוכר לומר לטביחה מכרתיה ואין עליו להחזירה באותו מום דגרסינן [ב"ב צ"ב ע"א] אתמר המוכר שור לחברו ונמצא נגחן רב אמר הרי זה מקח טעות ושמואל אמר יכול לומר לו לשחיטה מכרתיו לך.
ויש לי להזכיר בכלל בקוצר מומי הבהמות. ותדע דכל בעלי חיים שאינן כבני אדם אם נתיבש מקום בבשרה או שנקב או שנסדק הרי זה מום כדגר' [בכורות ל"ז ע"א] נפגמה אזנו מן הסחוס אבל לא מן העור נסדקה אף על פי שלא חסרה נקבה מלא כרשינא או שיבשה. ולענין החוטם גרסינן [שם ל"ט ע"א] חוטמו שנקב ושנסדק ושנפגם וגרסינן בתוספתא נקבו חוטמים זה לתוך זה מבחוץ מום מבפנים אינו מום. ולענין שפה גרסינן [שם] שפתו שנפגמה ושנקבה ושנסדקה ופי' רב פפא תורא ברא דשפתיה (תרגו' שפה יהיה לפיו. תורא יהא מקף) ולענין הזכור נפגם הזובן והערוה של נקבה. ולענין פחיתת הביצים אין לו ביצים או שאין לו אלא ביצה אחת. ולענין תוספת הרגלים או חסור או אם נשתנו מבריאת הרגלים או קצת אבריו שדומים לענין אחר ואינן כעניינם. וגרסינן [שם מ' ע"א] בעל חמש רגלים או שאין לו אלא שלש ושרגליו קלוטות כחמור והשחול והכסול איזהו שחול שנשמטה ירכו כסול שאחת מירכותיו גבוה מחברתה. ומפרשינן לענין קלוטות אמר רב פפא לא תימא דעגילן ולא סדיקן אלא כיון דעגילן אעפ"י שסדיקן. ואמרינן בבריתא איזהו כסול רגלו אחת בתוך הכסל ורגלו אחת על גבי הכסל. ולענין מומי הלחי גרסינן [שם] מעשה שהלחי התחתון עודף על העליון ושאל ר"ג לחכמים ואמרו הרי זה מום. ולענין מומי זנב הטלה (גרסינן) והגדי היכא שהן לגדל ולא לזביחה גרסינן [שם ע"ב] ר' חנינא בן גמליאל אומר זנב הגדי שהוא דומה לשל חזיר או שאין בו שלש חליות הרי זה מום, ופי' רב פפא לא תימא דכריכא וקטינא אלא דכריכא אע"ג דאלימא. ולענין חליות הזנב גרסינן בבריתא [שם] בגדי אחת הרי זה מום שתים אין זה מום בטלה שתים הרי זה מום שלש אינו מום ומפרש בגמרא מתני' רישא בגדי וסיפא בטלה. ולענין שורים גרסינן [שם] זנב העגל שאינה מגעת לערקוב אמרו חכמים כל תרבות העגלים בזמן שהן מגדילין הן נמתחות ובאיזה ערקוב אמרו בערקוב שבאמצע הירך. ולעולם דרך השורים שיהא בטנם וראשיהם ופרסותיהם גדולות וזנבו ארוך וצריך שיהא בחלוף החמור. ופירשו בגמרא דלענין מקח וממכר צריך שיהא כך דאמר [חולין ס' ע"א] רב יהודה שור כרסתן ופרסתן רב רישיה רבה גנובתיה וחלופיה בחמרא למאי נפקא מינה למקח וממכר. ולענין מומי העין מה שהוא לבן בשחור הרי זה מום ומה שהוא שחור בלבן אינו מום או אם יוצא העין לחוץ כמו שהוא או שנסדקו אישוני העין כגון בבשר שחופה את העין מבחוץ (כגון דוקים שבעין) או המים היורדים ממנו כדגרסינן [בכורות ל"ח ע"א] חריץ של עין שנפגם ושנקב היה בעינו דק ותבלול חלזון נחש ועינב. איזהו תבלול לבן הפוסק את הסירה ונכנס בשחור אבל שחור ונכנס בלבן אינו מום שאין מום בלובן הורי"ד (חורוד) והמים הקבועים. והיכא שהוי עין הבהמה עגול כעין האדם נמי הוי מום, דגרסינן [שם מ' ע"א] מומין אלו מנה ר"ג ביבנה והודו לו חכמים שלשה הוסיפו ואמרו לו חכמים לא שמענו את אלו אלא שגלגל עינו כשל בני אדם ופיו דומה לשל חזיר ושנטל רוב המדבר בלשונו. ב"ד של אחריהם אמרו הרי אלו מומין. והיכא שנראה לבני אדם שאזנו אחת או עינו הוי יותר גדול מן האחר או יותר קטן ואעפ"י שהם שוים במדה אלא לפי ראות העינים הוי נראה חדא הכי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] עינו אחת גדולה ועינו אחת קטנה במראה ולא במדה. וכל זה שפי' בבעל חיים שאינו מבני אדם אבל מוסיף עליהם האדם מומים מרובים כדגרסינן [שם מ"ג ע"א] מומים אלו בין קבועין בין עוברין פוסלין באדם יתר עליהם האדם הכליון הלפתם והמקבן ושראשו שקוט ושקיפס וכל אלו המומים הן בשנוי הראש אם נשתנה מענינו. כדגרסינן כליון דדמי רישיה לכלבא לפתם דדמי רישיה לגרגלידא דליפתא תאנא ושצוארו עומד באמצע ראשו המקבן אמר רבא בר שילא דדמי רישיה למקבא דנפחא, ושראשו שקוט ושקפס. תנא שקוט מלפניו שקיפס מאחריו כדאמרי אנשי שקיל באפיה. ולענין מומי הצואר כגון שהוא ארוך יותר מדאי ורקיק יותר מדאי או קצר כ"כ שאין הפרש בין הראש לגופו כדגרסינן [שם] ושצוארו ארוך נשמט שקוד דמחבא מחבא ושמוט דאריך ושמיט, ולענין החוטראות הויא נמי מום בין שיש בה עצם בין שאין בה עצם כדגרסינן בעלי החוטראות ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים ואמרינן דאית בה עצם כולי עלמא לא פליגי דפסלא כי פליגי דאין בה עצם. והקרח נמי הוי מום כדגרסינן [שם] הקרח פסול. ולענין מומי גבינים כגון שאין לו כלל גבינים אי נמי שאינן מתוקמות כסדר הוי מום כדגרסינן [שם ע"ב] אין לו גבינים או שאין לו גבין אחד ר' דוסא אומר שגביניו שוכבים ומי שיש לו מום בחוטמו שיורד ממנו מים ועביד טיף טיף אי נמי שחוטמו שוה ואינו בולט כדרך כל בני אדם, כדגרסינן [שם] החרום שחוטמו שקוע חוטמו סולד חוטמו נוטף חוטמו בולס מנין ת"ל חרום ר' יוסי אומר אין חרום אלא הכוחל שתי עיניו כאחד אמרו לו הפלגתה אעפ"י שאינו כוחל שתי עיניו כאחת.
ולענין גבהות מומי העין גרסינן [שם] שתי עיניו למעלה שתי עיניו למטה. אי נמי שהאחת רואה למעלה והאחת רואה למטה כדגרסינן [שם] עינו אחת למעלה ועינו אחת למטה ורואה את קצר ואת העליה ואי נמי בעין מומי אחריני כדגרסינן עיניו טרוטוטות וצדוניות דומעות דולפות וטורדות, והיכא שנקרחו ריסי עיניו נמי הוי מום כדגרסינן [שם מ"ד ע"א] ושנשרו ריסי עיניו פסול והיכא נמי שיש גדלות בעיניו יותר מבני אדם או קטנות יתר כדגרסינן [שם] עיניו גדולות כשל עגל או קטנות כשל אווז פסול וכל היכא שאדם מוצא שני אברים שבאדם כגון שתי הידים ושתי הרגלים וכן השאר דדרך העולם שיהיו שוין אם נשתנה אחד מהן מחברו כגון שהוא גדול מחברו או יותר קטן מחברו כדגרסינן [שם] הזגדוס ואמרינן זגדוס כגון שגבינו אחד שחור ואחד לבן. תנא כל ביני דלא שוו להדדי זגדוס קרו ליה, וכן נמי כל אבר שיש באדם שהוא יותר גדול או יותר קטן לכנגד שהוא הגוף ואינו על ענין הגוף הרי זה מום כדגרסינן [שם] גופו גדול מאבריו או קטן מאבריו חטמו גדול מאבריו או קטן מאבריו הרי זה מום והיכא נמי דהוי קטנות באזנים או גדולות יותר מדאי או שהשפתות האחת גדולה מחברתה ונפילת השנים כדגרסינן [שם] הצמם והצמע איזהו צמם שאזניו קטנות, צמע שאזניו דומות לספוג. שפתו התחתונה עודפת על העליונה או העליונה עודפת על התחתונה ושנטלו שניו פסול. והיכא דהויאן שדי האיש שוכבין כשדי האשה או שגדול בטנו יותר מדאי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] דדין שוכבין כשל אשה כריסו צבה טבורו יוצא. והיכא שנתהפך ונופל על פניו כמו שכפאו שד ואף על פי שאין בא עליו אלא לעתים רחוקים או שבא עליו כבדות לילה כשהוא ישן וקורין אותו בלשון כאבוס הרי זה מום כדגרסינן [שם] נכפה אפילו אחת לימים רוח קצרה באה עליו ואמרינן רוח קצרות מאי ניהו נאלא. והיכא נמי שאבריו נוקשים זה בזה כשהוא מתנדנד ממקום למקום הרי זה מום כדגרסינן [שם] מקיש בקרסוליו ובארכובותיו והיכא נמי שרגליו עשויות בענין שאין ארכובותיו נוקשות הוי מום כדגרסינן [שם מ"ה ע"א] איזהו עקול כל שמקיף פרסותיו ואין ארכובותיו נוקשות. והיכא שעקבו יוצא יותר מדאי או ששוקו ממוצע ברגלו עקיבו יוצא לאחוריו. אמר ר' אלעזר ששוקו עומד באמצע רגלו. לענין מומי פרסותיו גרסי' [שם] ושפרסתו רחבה כשל אווז ואמר רב פפא לא תימא דטריפא ולא סדיקא אלא כיון דטריפא אע"ג דסדיקא. ולענין מומי אצבעות גרסינן [שם] אצבעותיו מורכבות זו על זו או קלוטות. ולענין יתרות האברים גרסינן [שם] יתר ברגליו ובידיו ר' יהודה מכשיר וחכמים פוסלים. וכמו כן אם יש בו אדמומית יותר מדאי או לובן יותר מדאי, או שחרורית יותר מדאי או אורך או קוצר יותר מדאי הרי זה מום כדגרסינן [שם ע"ב] הכושי והגיחור והלווקן והקפח והננס ומפרשינן הכושי אוכמא גיחור סומקא כדאמרי אינשי סומקא גחייא לווקן חיוורא. קפח תני רב זביד (גבח) [גבוה] באריכא שומטא סניא. ומה שמתבטל מן האדם כגון הריח והגשוש והשמיעה והדומה לאלו או השבירה או הטפשות והדומה לאלו אין צריך לפרש דאין לו מום גדול מזה. ואעפ"י שחשבתי כל אלו הנזכרים אעפ"כ אין לנו לסמוך ולדון עליהם בדין אלא על אותן מומים הנהוגי' באותו מקום שהן נחזרים מחמת אותו מום וכן כמנהג כל מקום ומקום. וכמו כן אנו דנים בין במכירת פירות בין במכירת בגדים בין במכירת כל סחורה שבעולם אין אנו דנים עליה לחזור במום אלא כמנהג אותו מקום שהיה הסחורה עמו. והיכא שמכר לו עבד ונמצא גנב [ב"ב צ"ב ע"ב] או קוביוסטוס הגיעו אבל אם נמצא לסטים מזויין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. והיכא שאדם מוכר לחברו דבר שהוא אסור לאכילה יש למוכר להחזיר דמים ללוקח ואעפ"י שהוא נאכל אותו דבר האסור ואם הוא אותו הדבר האסור קיים או כלו או מקצתו יש על הלוקח להחזירו למוכר בעינו אא"כ הוא אסורי הנאה שאינו יכול ליהנות בו כלל דהתם אין על הלוקח להחזירו ועל כל פנים בעולם בין שיהא הדבר מאסורי הנאה בין שאינו מאסורי הנאה יש על המוכר להחזיר הדמים. והיכא שהלוקח מכר אותו דבר האסור לגוי יש לו לחשבו למוכר כמה שנטל מן הדמים מאותו גוי והשאר יחזיר לו המוכר כדגרסינן [בכורות ל"ז ע"ב] השוחט את הבכור ונודע שלא הראהו מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יקבר ויחזיר להם את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יחזירו לו את הבשר וינכה להם מהדמים מכרוהו לגוים או שהטילוהו לכלבים ישלמו לו בשר טריפה.
